קרפ באו מראשון לציון. 4 בחורים שהיו בני 20-21, ביניהם שני אחים-לידור ואסף. קובי נחום-שירה, אסף לוי-גיטרה ושירה, לידור לוי-בס ושירה ואורן ג'ורנו-תופים ושירה. כל חברי הלהקה כותבים טקסטים ומלחינים.
בשנת 1997 הוחתמו ל-"פוך" ע"י מותקי שרוביני שהיה גם המנהל והמפיק המוסיקלי. סגנון הלהקה הינו רוק גיטרות וירטואוזי, רועש ומלודי ועפ"י הגדרת המפיק קרפ מכילה שלשה נגנים שמנגנים סולו אבל גם נשמעים שהם מנגנים יחד. חודש לפני יציאת האלבום "לא למכירה" פרש הסולן קובי נחום וקרפ המשיכו כשלישיה בעלת שלשה סולנים גם בשירה.
CATCH 22
בלילה בו נוצחו מדינות הדרום לא היה לי כח לכתוב
מכתב מחאה לעורך "העיר" על שעתונאות הרוק הישראלית ידעה. למחרת
הקול נשר ממני, כלומר, יות, העצמית, הנעורים, היכולת לזיין,
הסקרנות, היכולת להתמקד במשהו, הזיכרון, אי-השיעמום העצמי. אני נמחק.
אני מתדרדר. לפעמים מתחשק לי לגמור סופית עם הכל. לא רק עם הקול. היה
פעם סרט ש... ודיסק, שאם אני לא טועה, הוא...
אלפי אסלות חדשות עומדות במחסן,
אני כושל פנימה החתולה שלי ("הרואין" – קוראים לה) הולכת אחרי כך ייראה
טקס החתונה שלי "מזל טוב קובי" באוטובוס מרכיב ת'אוזניות ושם בדיסקמן
את "22", האלבום החדש של "קרפ".
זה בסדר. אל תחשוב פעמיים. בלילה בו נוצחו מדינות הדרום. אני לא
שומע כל כך טוב. תל אביב רועשת, האוטובוס רועש, די נמאס לי מ"פוך",
הלייבל של שרוביני, לעזאזל, אני מת להשתחרר, אני לא חושב שהאמנות
משחררת, שמילים חשובות, פתאום גשם בחוץ (!) ענת לעולם לא תינשא לי, אז
בשביל מה להקשיב למוסיקה, לכתוב על מוסיקה? אני חושב, אם מותר לי רגע
של יוהרה, שההפסד הוא כ-ו-ל-ו שלכם,
yessss, אחרי שאני שומע את האלבום הזה במכה אחת אני כותב את הקטע הזה
שלפניכם, זה מה שהוא עושה לי, קיראו אותו עוד פעם אני מאמין שתרגישו די
דומה לי, אם הסתבכתם הנה ראשי פרקים: גוף אחד שנשבר, כעס, חוסר ישע,
תסכול, נישואין, רומן שנגוז, רעש, תחושה שידיך כבולות, בזבוז משווע,
"כל כך יפה", שיר מס' 6, הוא מהדברים הכי יפים שנכתבו כאן ב-10 השנים
האחרונות. "צועניה יפהפיה" אני קורא לענת כשאנו נפגשים בפעם בחצי שנה
בת"א.
אני לא חושב שאני מדייק. שיזדיין
הדיוק. אני לא מאמין שרוקנרול צריך לדייק. הוא צריך להתפזר. איזה יופי
יש בתחושת ההתפוררות שבדיסק הזה. התחושה שהחיים שלנו הם כוכבים שנפלו
לעמק צר ומילאו אותו. אנשים לא רגישים מספיק חושבים שזה מראה יפה,
אנשים מאוד רגישים י-ו-ד-ע-י-ם שהחיים הם אנרגיה שטעתה בדרך, מסע סרק,
נפילה מזוך אלוהי, מהמצב הרצוי. העניין הזה קצת מסובך, והדיסק של
"קרפ", כלומר, בשירים שבו, יש תחושה שהם חלק ממשהו שלם, מושלם, רחוק,
גבוה, טהור, בלתי-מוחשי, בלתי נשמע – מוסיקה היא רק צל, לכן אין שירים
קדושים, שירים שצריך להעריץ, להעריך, וכו'. צריך להעריך את המשהו שהם,
השירים, נפלו ממנו, ושמוסיקאים (גם הכי מוכשרים) אספו ממנו. זה יותר
טוב מכלום?
מחר, או מחרתיים, לא אהיה יותר.
לכם יקח יותר זמן, כי אתם זהירים וצעירים. אני לא מקנא. תבינו, שהרקע
בציור המפורסם של דה-וינצ'י – "מונה ליזה" רומז לדבר העיקרי, ולכן הוא
החשוב. הוא, ולא האשה שבמרכז. הדיסק של "קרפ" הוא תיעוד נהדר (אני חושב
שלא בכוונה, אבל גם כך זה בסדר) של אותו "זה" ממנו הגענו לכאן ושאליו
נחזור. הוא מגלה את הסוד הזה. זה כל כך מנחם לדעת אותו. זו תחושת
ניצחון לא קטנה. עכשיו אתם מבינים את חיוך המונה ליזה.
קובי אור
